כשאנחנו שומעים את המילה "חרדה", האסוציאציה הראשונה שעולה לנו היא לרוב פחד נקודתי וברור, אדם שחושש לעלות למטוס, סטודנט שנכנס ללחץ משתק לפני מבחן, או מישהו שנמנע מאירועים חברתיים.
אבל ישנה חרדה מסוג אחר לגמרי. היא חרדה שקטה, מתוחכמת, ולעיתים קרובות היא מסתובבת בינינו בבית מחופשת למשהו אחר לגמרי. היא לא נראית כמו פחד, אלא כמו כעס, ביקורתיות, שתלטנות או אפילו נחמדות יתר והיא הכוח הסמוי שמנהל זוגות רבים מבלי שהם בכלל מודעים לכך.
המחקר הפסיכולוגי מלמד אותנו שזוגיות היא המקום שבו מערכת ההישרדות שלנו הכי חשופה. עבור המוח האנושי, ניתוק רגשי או איום על הקשר נחווה כסכנה ממשית, ממש כמו איום פיזי. כשהחרדה הזו מתעוררת, היא לא שואלת אותנו מה לעשות , היא מפעילה באופן אוטומטי מנגנוני הגנה .
בקליניקה, אנו רואים שהחרדה הזוגית נוטה ללבוש שתי תחפושות עיקריות, שנראות הפוכות אך מגיעות מאותו שורש בדיוק:
התחפושת הראשונה היא הצורך בשליטה. תחשבו על הרגעים שבהם בן הזוג מתעקש לדעת כל פרט, מתערב בכל החלטה, או מגיב בכעס על כל שינוי קטן בתוכנית. מבחוץ, זה נראה כמו אופי קשה, שתלטנות או קפדנות יתר. אבל מבפנים? זהו ניסיון נואש של הנפש להרגיע חרדה. מחקרים מראים שעבור אנשים עם רגישות גבוהה לחרדה, חוסר ודאות הוא כאב. כשהם לא יודעים בדיוק מה קורה, או כשהם מרגישים שהדברים "יוצאים משליטה", רמת החרדה שלהם מזנקת. כדי להרגיע את הכאוס הפנימי, הם מנסים בכל כוחם לסדר את העולם החיצוני , את הבית, את הלו"ז, ואת בן הזוג. זה לא נעשה מתוך כוונה להרע, אלא מתוך ניסיון נואש להרגיש בטוח בתוך עולם שמרגיש מסוכן ולא יציב.
התחפושת השנייה היא הריצוי והביטול העצמי. כאן החרדה לובשת פנים של "ילד טוב". בן הזוג שתמיד מסכים, שנמנע מכל ויכוח, שמתנצל גם כשלא עשה כלום. במבט שטחי זה נראה כמו אופי נוח, אבל בעומק הדברים לפעמים מדובר במנגנון הישרדות . עבור אנשים אלו, קונפליקט נחווה כסכנת חיים לקשר. המוח שלהם מפרש כל אי הסכמה או הרמת קול כסימן לנטישה מתקרבת. החרדה משתקת אותם, והפתרון היחיד שהם מכירים הוא למחוק את הרצונות שלהם כדי "לשמור על השקט". הם מרצים לא מתוך נדיבות, אלא מתוך פחד משתק שאם הם יהיו "הם" , הקשר יתפרק.
הבעיה הגדולה היא שהחרדה הזו מייצרת מעגל קסמים שלילי, ככל שצד אחד חרד יותר ומנסה לשלוט, הצד השני מרגיש חנוק ומתרחק. ככל שהצד השני מרצה ונעלם, הראשון מרגיש לבד ומגביר את הלחץ. הניסיון הקליני מלמד שרוב המריבות על "מי שוטף כלים" או "למה איחרת" הן בכלל לא על הנושא המדובר. הן למעשה שיח של חרדות מתנגשות, האחד צועק "אני מפחד לאבד שליטה!", והשני לוחש "אני מפחד לאבד אותך!"
אז מה עושים? האם הפתרון הוא להרגיע את הרוחות בכל מחיר? התשובה היא לא. כאן בדיוק עלינו לאמץ גישה אחרת, אמיצה יותר. אביתר בנאי היטיב לתאר זאת כשכתב ש"הפחד הוא שער". המשמעות היא עמוקה ופרקטית כאחד, אי אפשר לעקוף את הפחד, אי אפשר לדלג מעליו, וכדי להגיע לצד השני , לריפוי ולביטחון , עלינו לעבור דרכו.
הנטייה הטבעית שלנו כשאנחנו פוגשים חרדה היא לברוח. המרצה יברח ל"סליחה" מהירה רק כדי לסיים את הריב, והשולט יברח ל"הנחתת הוראות" כדי להימנע מחוסר הוודאות. אבל הבריחה הזו רק מגדילה את החרדה בפעם הבאה.
הריפוי האמיתי מתרחש כשאנחנו מסכימים להיות בתוך הפחד ולא להימנע ממנו. זה אומר, למשל, להסכים להיות בתוך הקונפליקט. עבור הצד המרצה, התיקון הוא להישאר בחדר כשיש אי הסכמה, להרגיש את הלב דופק, את הברכיים רועדות ולא לברוח לריצוי האוטומטי. לעמוד בתוך האש של הוויכוח ולגלות שהעולם לא קרס, ושבן הזוג עדיין שם. עבור הצד השולט, התיקון הוא להרפות את האחיזה כשהדברים משתבשים. להרגיש את החרדה עולה כשדברים לא נעשים בדיוק בדרך שלנו או כשהתוכנית משתנה, לנשום בתוך חוסר השליטה הזה, ולגלות שאנחנו עדיין בטוחים.
כשאנחנו עוברים דרך השער הזה, כשאנחנו מסכימים לשהות בתוך אי הנוחות מבלי לנסות "לתקן" אותה מיד, המוח שלנו לומד שיעור חדש, הוא לומד שאנחנו חזקים יותר מהפחד. זוגיות בריאה היא לא זוגיות ללא פחדים, אלא מרחב שבו שני אנשים מחזיקים ידיים ומסכימים לעבור דרך השער הזה יחד, ולהפוך את החרדה מגורם מרחיק למנוע של צמיחה וקרבה.