גילי ורועי הגיעו לטיפול אחרי שעייפו מעוד ויכוח שגלש למקומות ששניהם כבר הכירו בעל פה.
גילי ישבה מולי מותשת. “אני מרגישה שלא איכפת לו. אני מדברת והוא כאילו לא שם.”
רועי הביט בה בשקט, אשם ואבוד. “אני באמת משתדל. אבל שום דבר לא מספיק.”
ככל שהעמקנו בשיחות, התברר שהדינמיקה ביניהם לא התחילה בזוגיות. היא התחילה הרבה קודם, עוד לפני שהכירו, עוד לפני שהפכו לזוג. כמו אצל רבים מאיתנו, הזוגיות פשוט חשפה משהו שהיה שם תמיד, שקט ומודחק, עד שמישהו קרוב מספיק חשף אותו.
גילי גדלה בבית שבו לא ראו אותה באמת. ההורים היו עסוקים ומותשים, לפעמים שקועים בקשיים שלהם, ולפעמים פשוט לא ידעו להקשיב לילדה הרגישה שניצבה מולם. היא למדה מגיל צעיר לצמצם את עצמה, לא לבקש יותר מדי, לא להכביד, לא להוות "בעיה". היא הפנימה שאם היא תסתדר לבד, לא תצטרך להתמודד עם האכזבה שמגיעה כשמישהו לא שם בשבילה.
וכך נולד פצע , הצורך העמוק שיראו אותה. שיזהו אותה. שיתנו תוקף לקיומה.
בזוגיות עם רועי, הפצע הזה כמו התעורר מחדש. בכל פעם שרועי לא שם לב, לא מגיב מיד, לא מתארגן בדיוק כפי שהיא ציפתה, הלב שלה התכווץ. היא מתעצבנת, מתאכזבת, מרגישה נטושה. היא שוב אותה ילדה שלא רואים אותה, שנשארת להתמודד לבד עם סערה פנימית שאף אחד לא הבחין בה.
כדי לא להרגיש את הכאב הזה, גילי מנסה לשלוט. היא מתעסקת ברועי בלי הפסקה,
מה הוא עשה, מה הוא לא עשה, למה הוא לא אמר את המשפט הנכון, למה הוא לא הגיב כמו שהיא קיוותה.
היא עסוקה בו בצורה כמעט אובססיבית כי זה מרגיש לה כמו הדרך היחידה להחזיק את המציאות שלא תכאיב שוב.
ומהצד השני, רועי כבר מיואש. הוא מרגיש שהוא הולך על ביצים, שלא משנה מה יעשה , זה אף פעם לא מספיק. הוא מרגיש מצומצם, מותקף, חסר אונים. והוא לא מבין איך כל כוונות הטוב שלו מתפרקות ברגע מול הכאב של גילי.
הדפוס הזה מוכר להרבה זוגות, אחד רודף, השני נסוג. אחד דורש קרבה, השני זקוק למרחק, אחד מתפרץ, השני מתכווץ.
ג׳ון בולבי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי בריטי, חקר את הקשר בין הילד למטפל הראשי שלו והראה שהאופן שבו דאגו לנו בילדות מעצב את דפוסי ההתקשרות שלנו, שמשפיעים על הדרך שבה נבקש קרבה ונבנה ביטחון בקשרים בבגרות.
על פי בולבי, קיימים מספר סוגי התקשרות עיקריים:
התקשרות בטוחה: הילד מרגיש שמטפלו זמין ותומך. בבגרות, אנשים עם התקשרות בטוחה מצליחים ליצור קשרים קרובים, מהימנים ואינטימיים, יודעים לבקש עזרה ולהיות פתוחים רגשית.
התקשרות אמביוולנטית : הילד חווה אי עקביות או חוסר תשומת לב. בבגרות, אנשים אלו חשים צורך תמידי לקרבה, חרדה מפני נטישה, ורדיפה רגשית אחר בן הזוג, בדיוק כמו גילי.
התקשרות נמנעת: כאשר הדמות המטפלת העיקרית בילד מתנהלת בקרירות, מתעלמת ממנו, לא מספקת לו תמיכה והגנה ואף דוחה אותו.
הילד למד שעדיף להסתמך רק על עצמו ולא לבטוח במבוגרים. בבגרות, אנשים אלו מתרחקים רגשית, מתקשים להתחייב ומעדיפים מרחב ומרחק.
כך, כל סוג התקשרות בילדות יוצר תבנית פנימית שמנחה אותנו בבחירת בן הזוג ובתגובות שלנו בתוך הקשר. הדפוסים הללו לא נעלמים , הם מתעוררים בכל מערכת יחסים קרובה, במיוחד בזוגיות, ומפעילים אותנו במצבים שמזכירים את הפגיעות הישנות שלנו.
הארוויל הנדריקס, פסיכולוג אמריקאי ומייסד גישת האימגו, טען שכולנו מסתובבים בעולם עם פצע ילדות, מודע או לא מודע. פצע שנוצר מחוויה שלא קיבלה מענה, צורך שלא סופק, כאב שלא הוחזק, מקום רגיש שלא זכה להגנה.
לפי הנדריקס, בני זוג נמשכים זה לזה לא רק מתוך אהבה, עניין או כימיה אלא גם מתוך דחף פנימי ואינסטינקטיבי לרפא את הפצעים הישנים.
בלי שנשים לב, אנחנו בוחרים בן/בת זוג שמזכירים באופן לא מודע את הדמויות המרכזיות בילדות שלנו , במיוחד את המקומות הכואבים.
הוא מסביר שהפצעים הללו רוצים ריפוי.
והזוגיות הופכת לבמה שעליה הפצע מופיע שוב ושוב, מחכה שמישהו סוף סוף יראה אותו.
כשבן הזוג "מפעיל" אותנו , זה לא כי הוא רע או לא אוהב.
זה כי ההתנהגות שלו, אפילו אם היא מקרית או יומיומית, מפגישה אותנו עם האזורים הפגיעים ביותר שלנו.
התגובה שלנו רדיפה, כעס, שתיקה, דרישה, ביקורת או חיפוש שליטה היא לא באמת תגובה לבן הזוג.
זו דרכו הלא מודעת של הפצע לבקש ריפוי.
כך בדיוק גילי, הילדה שלא ראו אותה בילדותה, יוצאת החוצה בכל פעם שרועי לא מתנהג בדיוק כפי שדמיינה.
היא לא מגיבה למה שהוא עושה היא מגיבה למה שהיא מפחדת שהוא יעשה, לא יראה אותה שוב.
במקום לטפל בכאב, גילי מנסה לשנות את רועי. להחזיק אותו קרוב, לשלוט בתגובות שלו, להסביר לו שוב ושוב מה היא צריכה בתקווה שזה ימנע את תחושת הנטישה שחוזרת בכל פעם.
הרדיפה שלה היא מנגנון הגנה.
אבל לפי הנדריקס, הפתרון האמיתי לא נמצא בשינוי בן הזוג.
הוא נמצא בהבנה עמוקה של הפצע עצמו.
רק כשגילי תזהה שהכאב שמתעורר בה הוא כאב ישן של אז, ולא של הרגע הזה,
היא תוכל להתחיל לשחרר את האחיזה.
רק אז תוכל לראות את רועי לא כמי שמכאיב לה, אלא כבן זוג שמנסה לאהוב בדרכו, גם אם לפעמים בדרכים שמפעילות אותה.
זוגיות טובה לא נבנית רק מחלוקת תפקידים, תקשורת ושגרה יציבה.
היא נבנית קודם כול מהיכולת לראות את עצמנו בתוך הסיפור הזוגי,
להכיר את הדפוסים שלנו, את הפצעים שלנו, את המקומות שבהם אנחנו מפעילים בגלל שאנחנו מופעלים.
כשאנחנו מבינים את פצעי הילדות שלנו, אנחנו מפסיקים לנהל מלחמות שאנחנו בטוחים שמגנות עלינו אבל בפועל רק משחזרות כאב.
אנחנו מפסיקים לצפות שבן הזוג יתקן עבורנו מה שלא תוקן בילדות.
ומתפנים לקחת אחריות על הפצע שלנו.
כדי להביו טוב יותר מהו הפצע שלנו אנחנו יכולים לשאול:
מה מתעורר בי עכשיו?
איזה צורך חסר לי?
ואיך אני יכול לקחת אחריות על הפצע שלי במקום לנסות לתקן את בן הזוג?
אלה רגעים שבונים אינטימיות אמיתית.
זה הרגע שבו זוגות עוברים מצמצום להתרחבות.
מהתגוננות להתקרבות.
משחזור לריפוי עמוק ואמיתי.
ולאהבה.